מעורכת דין בחליפה,
לאמא יחפה בטבע

גם את הרגשת פעם שהחיים "דחפו" אותך רחוק ממי שרצית להיות?

עד לפני 10 שנים התהלכתי בעולם כעוד עו"ד.

הרגשתי שאני טובה בלעזור לאנשים עם הקשיים שלהם, במקום שבו הידע נמצא אצלי ואני רק צריכה לחבר כמה נקודות כדי שהם ישיגו עוד כסף, רכוש, קרקעות, מעמד.

אבל כשנולדתי כאמא הבנתי שהדברים החשובים של החיים נמצאים דווקא בתוכנו פנימה. בביתנו.

במערכת היחסים שלנו עם הילדים, בחיבור בינינו, באווירה שיש בבית, בתחושת המסוגלות והעצמאות והביטחון שלהם בעולם.

וזה - זה יותר חשוב מעוד רכוש וחומר שאפשר להשיג עבורי או עבור אחרים.

זה לא אומר שעברתי לגור באוהל, אבל משהו בי השתנה. למזלי. החלטתי לעזוב את מסלול חיי הנחשק ולגדל את הילדים בחינוך ביתי, בשנות החיים הראשונות שלהם. ושם - הרגשתי הכי בבית שאפשר (תרתי משמע), במקום שבו נועדתי להיות.

אז פשטתי חליפות מעונבות ועם רגליים יחפות יצאנו לטבע, ללקט עלים, לשחק באבנים, לטפס על עצים.

להיות נוכחים להשתנות הטבע, להיווכח לעוצמתו ויופיו בהמון ענווה ופשטות.

הרגשתי שהקשר שלי עם הילדים מתחזק, שאני מהווה עבורם בסיס בטוח ליפול, בסיס בטוח לחזור אליו.

לאפשר להם להרגיש את כל קשת הרגשות מבלי להיבהל.

הטבע הרחב והעוטף איפשר לי גם מרחב להקשיב ללב שלי, לאינטואיציה האימהית שלי, והתמלאתי נחת כשהבנתי שזה מגובה במחקרים פסיכולוגיים - התפתחותיים ובמדעי המוח.

אז למדתי ולמדתי, עוד ועוד (כיאה לעורכת דין עם תואר שני), וגיליתי בעצמי יכולת ללוות ולעזור לעוד אימהות. אימהות כמוני, שהיו בחוסר דיוק עם עצמן, שהרגישו שמגיע להן יותר.

יותר נחת עם הילדים, יותר חיבור, יותר סבלנות ויותר רוגע.

היום אני אמא לשלושה, מלווה ומטפלת הורים בגישה ההיקשרותית ובקונסטלציה משפחתית. את הגישה הזו אני חיה ונושמת מהיום הראשון שלי כאמא. עוד לפני שידעתי שיש לזה שם, עוד לפני שגיליתי שזה מגובה במחקרים - זו כבר הייתה הדרך האימהית שלי.